<h1>ראבי"ה סימן תתקכ"ג</h1>
<h2>דף עח:</h2>
בפנינו בית דין חתומי מטה תבע ראובן אפטרופא של רחל אשת שמעון את לוי לדין ואמר(ה), רחל השאילה לך שריון אחד עד שלא נשאת לשמעון, ואותו שריון לא היה מאותם נכסים שהתנית' לתת לשמעון בעלה, כי יש נכסים שהתני' שלא לתת לו, ואותו שריון (היו) [היה] מאותן נכסים שהתניתה שלא לתת לשמעון בעלה, ולא החזרתו לה. והשיב לוי, חלילה לי, החזרתי לה. למחר בא ראובן האפוטרופא לפנינו ואמר, בבקשה מכם שתגזרו חרם על כל בן ברית שיודע כי עדיין השריון ביד לוי שכפר אתמול, שאמר שהחזיר לרחל. והשיב לוי, אמת כי השריון (ביד) [בידי], האומנ' החזרתיה לרחל, והנו בידי מכח שמעון בעלה שחייב לי ב' זקוקים. ונראה לנו כי אין כח ביד רחל לומר שיש לה נכסים שהתנית' שלא לתת לשמעון בעלה, אם לא תביא ראייה ברורה בעדים ששמעון בעלה אמר בפניהם דין ודברים אין לי בנכסייך אילו, [ואחר שאין מביאה עדים] (ו)קיי"ל כרב ושמואל דאמרי תרווייהו, וכרבותינו שחזרו ונמנו, בין שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה הבעל מוציא מיד הלקוחות. הרי לך הנכסים בחזקת הבעל. וא"כ אין צריך ללוי לישבע שהחזירו לרחל, שאפי' יהיה כן שלא החזיר לרחל הרי הנכסים אעפ"כ של שמעון (לפי דבדין) [ובדין] מחזיק לוי בשריון של שמעון לפי דבריו שאומר שחייב לו ב' זקוקים. הילכך ירד שמעון עם לוי לדין וישבע לוי ששמעון חייב לו ב' זקוקים. וראייה מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעי [ב"ב ל"ו ע"א], וכו' עד, יכול לטעון עד כדי דמיהם, מיגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי. ובשערי שבועות דרב האי גאון זצ"ל, וכל היכא דמתחייב לפרוע בהודאתו מתחייב שבועה בכפירתו, כגון שתבעו שהיה לו ערב בשעת מתן מעות ובפני ב"ד נתחייב שבועת היסת בכפירתו, אבל אם תבעו שהיה לו ערב שלא בפני ב"ד (או) שלא בשעת מתן מעות כיון דבהודאתו לא מתחייב אף בכפירתו לא מתחייב שבועה. ותו, דאמרי' בפ' המפקיד [ל"ד ע"ב], מי נשבע מי שהפקדון בידו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון, ופי' ר"ש מ"כ, ויוציא הלה את הפיקדון (ונמצא שזה נשבע על חנם) והוא יפסלנו. והקשה עליו ר"ת מ"כ דאדרבה על ידי כך יזהר מלישבע לשקר, אלא נראה לר"ת כמו שפי' רבי' חננאל, שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא שזה נשבע על חנם והויא לה שבועה לבטלה. ומתוך הדברים האלה למדנו שאין להשביע שום אדם על חנם אחרי שאינו לא חיוב ולא פטור במה שכפר. ואם שגינו הורינו ושלום. יצחק בר משלם. קלונימוס בר גרשום.
אני איני כדאי ששלחתם לי, אך כך דעת תלמידכם נוטה, שלפי סברתכם שדימיתם זה לדרב ושמואל היה לכם לחלק החזרה שטען לוי על שני דרכים. שאם אמר החזרתיו לרחל עד שלא נתחייב לי שמעון, ושוב בא לידי מכח חוב שמעון, לא היה מפסיד בטענת החזרת השריון דבר. אבל אם אמר החזרתיו לרחל לאחר שנישאת לשמעון וגם אחרי שנתחייב לי שמעון החוב, ושוב בא לידי מכח שמעון ואני מעכבו לשמעון בחובו, אין ממש בדבריו. כדתנן בפ' שני דייני גזירות [ק"י ע"א], המוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שמכר לו השדה, אדמון אומר, אילו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך וכו'. ואמרי' בגמ', היכא דיהבי זוזי והדר שקיל שטרא רבנן נמי מודו ליה. [ו]לא שנא זוזי ולא שנא שוה כסף שתפס בשלו והחזיר, הכל דין אחד להן. וא"כ לפי מה שדימיתם לדרב ושמואל שזכה בנכסי, א"כ היה לו לתופשו מכח שחייב לו ולא להחזירו לאשתו אילו היה חייב לו. ואם נפשך לומר, הני מילי בדאיכא סהדי שהחזיר לו או שטר שמכר לו, אבל ליכא סהדי בחזרה יהא נאמן לומר עדיין חייב לי, מיגו דאי בעי אמר לא בא לידי משלו. אי נמי לא החזרת[י]. הא ליתא, דהא לא אמרינן מיגו אלא במקום שהיה לו לפטור עצמו בדבר שהוא גלוי לו ולכל שהיה פטור, אילו טען כן לא משקר, וכן מוכח בכמה דוכתי, שאם לא כן איערומי קא מערים, כדאמ' גבי סלעים דינרים בפרק שנים אוחזין [ד' ע"ב], וכך מקובלני. הילכך ליכא הכא מיגו, שסבור(ין) אילו טען שלא החזירו לרחל שהיה חייב להחזירו לה. וגם מיגו דלא בא לידי או החזרתיו ליכא, שהרי הוכיח סופו שהיה יודע שיש עדים בדבר שלא החזירו, ומחמת ביעתותא דעדים הוא דמודי, כדאמ' במרובה [ע"ה ע"א] גבי פלוגתא דרב ושמואל במודה בקנס ואח"כ באו עדים. ואפי' רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר ב"ר שמעון (דפטור) [דפטרי] ליה התם בהודאתו, היינו משום שלא היה סבור שבאו להעיד. ואע"פ שראה את העדים ממשמשין ובאין, שמא לא באו לשם עדות, כדאמרי' בפ' כיצד הרגל [כ"ד ע"ב], אטו מי ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי אתי. אבל השתא דרגילות הוא להחרים ולהשביע על כל בר ישראל היודע לבא ולהעיד, מחמת ביעתותא דעדים הוא דקא מודה. וא"ת אכתי איכא מיגו דלקוחות הם בידי, ליכא, דמיגו דלקוחות מהימן על ידי מיגו דהחזרתיו, והכא אזיל ליה ההוא מיגו, כדפרישית. ומיגו דנאנס נמי ליכא מההוא טעמא. ותו, דשואל היה וחייב באונס, וכיון שהיה יודע [שיש עדים] שהשריון היה שלה ועודנו בידו הוה ליה ראה ולא מהימן, כדמוכח בפ' חזקת הבתים הלכה אומן אין לו חזקה [מ"ה ע"ב] וגם בפ' המוכר את הבית [ע' ע"א]. לפי סברת הדיינין היה להם ראוי לחלק על הדרכים האילו. אבל לפי עוני דעתי לא יפה דימו להביא מדרב ושמואל, [דרב ושמואל] לא איירו אלא [ל]רבנן כדאית להו [בכל הנכסים] ולר' שמעון כדאית ליה בנכסים הידועים שנפלו. וקיימא לן כר' שמעון דחולק בין נכסים הידועים לנכסים שאינן ידועים בפרק האשה שנפלו, מדמסקי' כוותיה בדיניה דרב נחמן [ע"ט ע"א], אביי עשאה (בנכסים) [כנכסים] שאינן ידועין, וכן פסקו הגאונים. ופר"ש הטעם של נכסים הידועים, משום דעל דעת כן נשאה. ונ"ל דהילכ' כר' יוסי בר' חנינא [ע"ח ע"ב], לפרש שאינם ידועים מטלטלים. ואע"ג דר' יוחנן פליג (עלייהו אמר) [עליה ואמר], אילו ואילו ידועים הן, ור' יוחנן רבו היה, כדאמרי' בפ' זה בורר לו בסופו [ל' ע"ב] שהוא סמך לר' יוסי בר' חנינא, כפי גירסות הישנות, משתקיד עליה דר' יוסי בר' חנינא, ולא גרסי', על ר' יוסי בר' חנינא, שהיה מתכוין לסמוך לר' שמעון בן יקים, שא"כ יסמכנו ר' יוסי בר' חנינ' גופיה, אלא ש"מ ר' יוחנן רבו היה, אפי' הכי הילכתא כר' יוסי בר' חנינא לגביה, כדאמ' בפ' שור שנגח ד' וה', הלכה שור של פיקח [ל"ט ע"א], אפלוגתא דר' יוסי בר' חנינא ור' יוחנן, משום דקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן משוית ליה לר' יוסי בר' חנינא טועה, והא ר' יוסי בר' חנינא דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, אלמא דניחא לן דליטעי ר' יוחנן מר' יוסי בר' חנינא. ואע"פ שראיתי בספר המקצועות דרבי' חננאל שהזכיר רק ההיא דר' יוחנן, ומשמע דסבירא ליה הילכתא כר' יוחנן, וידעתי כי סברתו משום דתני' כוותיה דר' יוחנן, ואי משום הא לא איריא, דר' יוסי בר' חנינא מוקי לה במקרקעי שנפלו לה ממדינת הים דהוו להו כמטלטלי, דאתרווייהו לא הוי ר' יוסי בר' חנינא טועה.
ועוד אומר אני דאפי' ר' יוחנן לא פליג אלא אסתמא, (דאסתמא) [דמסתמא] אדעתא דאמיד[א] נמי במטלטלי נסבה, אבל באשה הפוסקת לבעלה נדוניה (הקינו בה) [הקצובה] אם המותר מכרה (ו)מכרה קיים, שלא נשאה על דעת אותן נכסים. וכי היכי דמכרה ונתקיים אלא זכה בנכסים כדתנן אמר לו (הוא יוכיח) [הואיל וזכה] באשה וכו' אתמהא. וכיון שזכינו שלא זכה בהן הבעל אילו הוו סהדי שנתנתה כבר, השתא נמי דליכא עדים והבעל מאמינה שנתנה, בדבר זה הודאה כמאה עדים. כדאמרי' בחזקת הבתים [נ"ב ע"א], דביתהו דרבה בר בר חנה וכו' עד אי מהימנא לך עשה כפירושה. [ו]לא חילקו חכמים בכל עניין דמהימנא ליה שאינו שלו, לא שנא שנתנם לה אחד על מנת שאין לבעלה חלק בו, לא שנא נתנתם היא לאחר עד שלא נישאת, דמההיא שעתא הוו פיקדון גבה. וכשאמרו חכמים, [שם נ"א ע"ב] קיבל מן האשה יחזיר לאשה, אלמא לא חשדינן לה בגונבת וגוזלת, ואם לא נתנתם לאחר והיתה (מפקר') [משקרת] ואומר[ת] שנתנה, גם זה גניבה וגזילה היה. וכל זמן שאינו מערער הבעל יחזיר לאשה, וכ"ש כד מהמנא ליה ודואג על החטא שלא יהא בידו גזל. ומיהו אם רוצה לוי לישבע שברי לו שהיה השיריון מנכסים שקצבה לו בנדונייתה יתפסנו בחובו בשבועה. ולא מהניא הודאת הבעל לחוב לזה, כדאמרי' בפ"ב דכתובות [י"ט ע"א], האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ואוקימנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרי' וכדר' נתן. וכן האומר לחבירו נמי מסקי', התם קא חייבה לאחריני ולא מהימנא. קצרו של דבר, יש לו ללוי לישבע שהשריון היה מנדוניה הקצובה לבעל, ואם אינו יודע בברור לא ישבע שבועת איני יודע, כיון שיכול לישבע שבועת ברי לפי טענתו, אך ישבע שהחזירו לרחל ושוב בא לידו מכח שמעון בעלה, שאז אין עליו לידע איך בא לידו, וישבע כמה חייב לו ויתפוס. ואם מגלגל על רחל השבועה, תשבע ותאמת דבריה ותחזיר לו החפץ. וחיים ושלום דייני ישראל. אבי העזרי.
